<h1>פירוש רבינו ישמעאל בן חכמון — עירובין</h1>
<h2>דף יג:</h2>
[עירובין פ"א ע"א] מתניתין נותן אדם מעה לחנוני, שמוכר יין או שמן שדר עמו במבוי, או לנחתום שמוכר ככרות, כדי שיזכה לו בעירוב, ואומר לו כשיבואו לקנות ממך יין או פת לעירוב תן לי במעה זו יין או פת וזכה לי במה שתקנה לי על ידי אחר, ואע"פ שלא משך הוא בעצמו מה שקנה מהחנוני או מהנחתום, דברי ר' אליעזר, פי' דסבר ר' אליעזר כיון שקנה ליה מן התורה דהא קימא לן דבר תורה מעות קונות ולא אמרו שהמשיכה היא שקונה אלא שמא יבוא המוכר לפשוע ויאבד מה שמכר ללוקח כגון שיאמר לו אם לקח ממנו חטים ואבדו נשרפו חיטיך בעליה. דזכו לו מעותיו בעירוב כיון שקנה מן התורה. וחכמים אומ' לא זכו לו מעותיו, שלא נגמרה מכירה עד שנמשוך כתקנת מכירת המטלטלין כיון שאמר לו זכה לי.
<h2>דף כז.</h2>
[עירובין פ"ג ע"ב] ת"ר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, פי' ראשית זו אין לה שיעור מן התורה אלא אפי' הפריש כשעורה פטר את העיסה, ודרשינן ראשית עריסותיכם, כדי עיסתכם שאתם לשים במדבר, וכמה עיסת המדבר והעומר עשירית האיפה הוא [שמות ט"ז] מכאן אמרו חכמים שבעת רבעים ועוד קמח חייבין בחלה, פי' עיסה שהיא שבעת רבעי קב ותוספת מעט חייבת בחלה מדבריהם, והוא מלא העומר שהוא עשירית האיפה. ותנן במנחות בתחלת פרק התודה [ע"ו ע"ב] האפה שלש סאין, ואמרינן עלה מנא הני מילי ואמ' רב חסדא דאמר קרא [יחזקאל מ"ה] האפה והבת תוכן אחד יהיה, מה בת שלש סאין אף האיפה שלש סאין והסאה ששת קבין היא והקב ארבעה לוגין והלוג ארבע רביעיות שהם שש בצים. נמצא חשבון השלש סאין עולה ארבע מאות ושתים ושלשים ביצים עשיריתם שהוא מדת העומר שלש וארבעים ביצים וחומש ביצה שהן שבעה לוגין וביצה וחומש, ועל אותה ביצה וחומש אמרנו ועוד. ועולה חשבון זה כמנין חלה שהן שש ירושלמיות כלומר שהשבעה לוגין וביצה וחומש מדבריות הן שש ירושלמיות שהרי שש מדבריות נעשו חמש ירושלמיות נשאר לנו לוג מדברי וביצה וחומש שהם שבע ביצים וחומש, השש מהן חמש ירושלמיות והביצה וחומש, ביצה ירושלמיות נמצאו שהשבעה לוגין וחומש לוג מדבריות נעשו ששה ירושלמיות נמצאו הששה ירושלמיות חמשה ציפוריות, וגרסינן בפרק המוכר את הספינה [ב"ב צ' ע"א] אמ' שמואל אין מוסיפין על המדות יתר משתות, והתם מפרש טעמא.
וזה שתמצא בפרק שני ממסכת חלה [מ"ו] שחמשת רבעים קמח חייבין בחלה, ושם כמו כן שנינו העושה עיסתו בטהרה יעשנה קבים [שם מ"ג], ששמנה רבעים הוא שחייבין בחלה לפי גודל המדות וקטנן הוא שמשער כך לפי שהקבים והרבעים שזוכר שם אינם אותם שמדקדק במדתם כאותה ששנינו בסוף פיאה [פ"ח מ"ז] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, ואין זה הרובע שזכר כאן בשיעור חלה כרובע שנזכר במקומות אחרים ולא הקבים ששנינו שם כמו כן שוים, דתנן בעדיות בפרק ראשון [מ"ב] שמאי אומ' מקב חלה והלל אומר מקבים וחכמים אומ' לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבין בחלה, משהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים חייבין בחלה מכלל שלפי קטנן של מדות יהיה שיעור חלה פעמים מקבים ולפי גודל המדות יספיק כשיעור חמשת רבעים והם שיעור שבעה לוגין וביצה וחומש מדבריים כמו שביארנו.
אמ' הר"ם במז"ל [פ"ו מביכורים הט"ו] כמה הוא שיעור העיסה שחייבת בחלה מלא העומר קמח בין מאחד מחמשת המינין בין מחמשתן כלן מצטרפין לשיעור, וכמה שיעור העומר שני קבים פחות חומש, והקב ארבעה לוגין, והלוג ארבע רביעיות והרביעית אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע, וכל האצבעות הם רוחב גודל היד. ואמ' נמצאת למד שהמדה שיש בה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלש אצבעות ותשיעית אצבע בקירוב היא העומר, וכן מידה שיש בה שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע היא מידת העומר, ושתי המדות לשיעור אחד הן עולין. וכמה מכילה מדה זו כמו שלש וארבעים ביצים בינוניות וחומש ביצה, והם משקל ששה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים של מצרים, שהן משקל חמש מאות זוז מזוזי מצרים בזמן הזה, ומידה שהיא מכילה במשקל הזה מקמח החטים הזה בה מודדין לחלה בכל מקום.
נמצא לפי דברי הגאון ז"ל שעולה הסאה אלף ושלשים ושש אצבעות וארבעה חומשי אצבע בשיבור יהיה עשירית האיפה שהוא עומר שלש מאות אצבעות ואחת עשרה ותשיעית אצבעי' בקירוב שהרי כשתכפול עשר אצבעות של אורך המדה שאמר בעשר אצבעות של רוחב יעלו מאה אצבעות ותשיעית אצבע של גובה יעלה כלל הכפל שלש מאות אצבעות ואחת עשרה אצבעות ותשיעית אצבע בקירוב. וזה שאמר הגאון ושתי המדות לשיעור אחד עולין, בקירוב הוא שהמדה הראשונה עולה שבורה שלש מאות ואחת עשרה אצבעות ותשיעית אצבע, והמדה השניה תוסיף כמו שתי תשיעיות פחות מעט. ואין חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד שנאמר [במדבר ט"ו] באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לי"י ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, הכתוב קרא לחלה תרומה. ובזמן שכל ישראל שם הוא שחלת ארץ ישראל מן התורה שנאמר בבואכם את הארץ, ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם כמו שנתבאר בפרק האשה שנתאלמנה בכתובות [כ"ה ע"א] ובפרק יוצא דופן בנדה [מ"ז ע"א], לפי' חלה בזמן הזה ואפי' בימי עזרא אינה אלא מדבריהם.
ובפרק רביעי ממסכת חלה [מ"ח] שנינו רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה, כלומר שלשה דינין לחלה בשלש ארצות אלו, מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת, כלומר כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל כמו שנתבאר בפרק ששי ממסכת שביעית [מ"א] ועד כזיב מפרישין בה חלה אחת והיא נאכלת לכהנים, מאכזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות, כלומר ושאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא החזיקו בה עולי בבל, מפרישין בה שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן, של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור, אלא כל שרוצה מפריש מפני שהיא מדבריהם. ולמה מפרישין חלה שנייה מפני שהחלה הראשונה טמאה היא שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא אלא נשארו גוים שוכנים בה, וקדושה ראשונה בטלה משגלו והואיל והיא ארץ ישראל מפרישין בה חלה אחד מארבעים ושמנה מהעיסה ושורפין אותה, וזה שיש לה שיעור מפני שהיא מן התורה, שנאמ' [במדבר ט"ו] באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לי"י, וזה היה כשהיו אוכלין המן, ובשעה שאכלו הדגן נתחייבו בחלה.
ושם בפרק שני [מ"ז] שנינו שיעור חלה מדברי סופרים לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה מן העיסה כדי שיהיה בה מתנה לכהן שנאמ' [דברים י"ח] תתן לו, תן לו דבר הראוי ליתנו מתנה. העוסה עיסה למשתה בנו אע"פ שהיא מרובה אחד מעשרים וארבעה מן העיסה צריך להפריש כדי שלא לחלק בעיסת בעל הבית. נחתום שהיה עושה למכור בשוק וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק אחד מארבעים ושמנה בעיסה צריכין להפריש בלבד, לפי שעיסתן מרובה ובשיעור הזה כדי מתנה. עשה הנחתום עיסה קטנה אחד מארבעים ושמנה הוא שמפריש, כדי שלא לחלוק בעיסת הנחתום.
וזה שמפרישין חלה שנייה ונותנין אותה אחד לכהן לאכלה כדי שלא יאמרו כשרואין הראשונה נשרפת תרומה טהורה נשרפת היא, שלא נטמאה טמאה שהיא ידועה לכל. וכל הארץ שמאמנה ולחוץ בין בסוריא שהן ארצות שכבש דוד כגון ארם נהרים וארם צובה בין שאר ארצות שהן ארצות העמים והיא חוצה לארץ שלא שכנו בה ישראל אלא אחר שהגלו מארץ ישראל, חייבין להפריש שתי חלות, אחת לשרפה כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת שהכל יודעים בטמאת חוצה לארץ, ואחת לאכילה כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, והואיל וזו וזו מדבריהם מותר להרבות בנאכלת, לפי' של שריפה אין לה שיעור אלא כל שהוא ושל אכילה אחד משמנה וארבעים. וזו של אכילה מותרת לזבים ולזבות, ואע"פ שטמאה יוצאה עליהן מגופן, ואין צריך לומר לשאר הטמאים.
בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טמאת המת מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל אחד מארבעים ושמנה ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם עיקר מן התורה, ומאכזיב ועד אמנה מפרישין שנייה לכהן לאכילה ואין לה שיעור כשהיה הדבר מקודם. חלת חוצה לארץ אע"פ שהיא טמא הואיל ועיקר חייובה מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטמאה יוצא עליו מגופו והן בעלי קריין וזבין וזבות ונדות ויולדת ומצורעין אבל שאר מגע הטמאות אפי' טמא מת שאיפשר לעלות באותו היום מטמאתו מותרין לאכלה. דגרסינן בבכורות בפרק עד כמה ישראל [כ"ז ע"א] אמ' שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שהטמאה יוצא עליו מגופו, באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה, והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה. לפי' אם היה כהן קטן בחוצה לארץ בין בסוריא בין בשאר ארצות ולא רצה להפריש כי אם חלה אחת מפריש אחד מארבעים ושמנה ויאכלנה קטן או קטנה שעדיין לא ראתה נדה ואינו צריך להפריש שנייה לאש. וכן אם היה שם כהן שהוא גדול שטבל משכבת זרעו או מזיבתו אע"פ שלא העריב שמשו ואע"פ שהוא טמא מת הרי זה מותר לאכל החלה הראשונה ואינו צריך להפריש שנייה בחוצה לארץ. והתם נמי גרסינן אמ' רבינא הולכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן שקלא בריש מסא ושדיא בתנורא, כלומר תקח מעט מהעיסה של ראש המרדה ותשליכנו באש והדר מפרשא חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה כהן גדול. זה שנהגו במקצת מקומות שלא להפריש חלה מפני שאין שם כהן מצוי שיאכלנה והרי היא באה לידי בזוי שאוכלין אותה עכברין וכיוצא בהן, ט(י)עות היא בידם וצריכין הם להפריש אע"פ שאין שם כהן כדי שלא תשתכח תורת חלה, ואע"פ שאוכלין אותה העכברים ומתבזה כשמצניעין אותה אין אנו חוששין משום הפסד אוכלין שלא לזה נתכווננו אנחנו שהמצוה היא להפרישה ואינן נפטרין באותה עיסה שמשליכין באש שהרי אמרו חכמים צריך להפריש אחרת כדי שלא תשתכח תורת חלה, ודבר ידוע שהחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורין כדי שנאמר כשיש כהן הוא שמפרישין וכשאין שם כהן אין מפרישין הולכך חייב להפריש אפי' כשאין שם כהן ומניחן עד ערב הפסח ושורפן.
וצריך לברך קודם שיפריש ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה, ויראה לי שעל הראשונה צריך לברך מפני שהיא העיקר שנאמר [במדבר ט"ו] ראשית עריסותיכם, שהשנייה אינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה, ואם בירך אפי' על השניה יצא. ואין חייבין בחלה אלא חמשת המינין בלבד שהן חטין ושעורין וכוסמין שהן מין חטים ושיבולת שועל ושיפון שהן מין שעורין כמו שנתבאר בתחלת מסכת חלה [פ"א מ"א] ובפרק (עשירי) [שישי] ממסכת מנחות [ע' ע"א] ואין מפרישין תחלה קמח שנאמ' [במדבר ט"ו] ראשית עריסותיכם, ואם הפריש קמח לא יצא כמו שנתבאר בקדושין בפרק שני [מ"ו ע"ב]. אמ' הר"ם במז"ל בסוף הלכות תרומות [פט"ו הכ"ב] כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואחר כך מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכל תרומה. ואמ' כך קיבלנו וראינו מברכין אפי' בחלת חוצה לארץ שגם אכילת קדשי הגבול כעבודה שנאמר [במדבר י"ח] עבודת מתנה אתן את כהונתכם. האוכל כמדה הזאת שהיא עומר בסעודתו הרי זה בריא ומבורך, בריא שאוכל כל צרכו ומבורך שאינו אוכל יותר מדאי, יתר מיכאן הרי זה רעבתן שאינו מספיק לו מה שמספיק לבריאים. פחות מיכאן הרי זה מקולקל במעיו, כלומר חולה שאין כח הגיעול שבו חזק כראוי לו.
<h2>דף כט.</h2>
[עירובין כ"ו ע"ב] מערבין לנזיר, עירובי תחומין. ביין, דאע"ג דלא חאזי לדידיה חאזי לאחריני. ולישראל בתרומה, דהא חזיא לכהנים. סומכוס אומר בחולין, הוא שמערבין לישראל, דמידי דחאזי ליה בעינן. והאי דפליג סומכוס בתרומה לישראל ולא פליג לנזיר ביין, משום דנזיר איפשר ליה לשיולי לחכם עליה ולישתרי ביה, כגון שיפתח בחרטה לא לכך נתכוונתי ולא לכך נתכוונתי, ותנן בנזירות בפרק שלישי [ל"א ע"א] הקדש בטעות כגון שאמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן, או דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש, ועלה של כסף אינו הקדש. אבל תרומה אע"ג דמצי מתשאיל עלה אי אפרשה בטיעות ולא הויא תרומה אי איתשאיל עלה, (לבטלה) [לטבלה] הדרה, (ובטל) [וטבל] אינו ראוי לאכילה, לפי שאסור לתקן טבלים בשבת ויום טוב כדתנן בבמה מדליקין [שבת ל"ד ע"א] שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו מערב שבת עם חשכה עשרתם וכו'. ותנן ביום טוב בפרק משילין [ביצה ל"ו ע"ב] ואין מגביהין תרומות ומעשרות. ותנן בתרומות בפרק שני [מ"ג] המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. ולכהן בבית הפרס, פי' בית הפרס שדה שנחרש בה קבר ונתערבו העצמות בעפר על ידי דקדוקן ומיעוטן ונתפזרו בכל השדה, כדתנן באהילות בפרק שבעה עשר [מ"א] החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס, עד כמה הוא עושה מלא מענה מאה אמה, אבל ממאה ולחוץ טהור שאין עצמות הקבר מגיעות ליתר ממאה, וחזקת העצמות המגולות שהן של בהמה עד שיודע לך שהן של אדם, ואפילו חרש על גבי הארון ואפי' היה משוקע ברובדים ואבנים, ואפי' היה על גבי הארון כנס שתי קומות הואיל וחרש נעשה בית הפרס. ועפרו מטמא במגע ובמשא והחורש קבר בשדה שאינה שלו אינו עושה בית הפרס שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ופי מענה, הקו שיחרוש השור בשיעור שירצו ואחר כך יחזור ויעשה אחר, ובלשון ישמעאל אל כט אלדי יכטה אלחרת. ופי' רובדין, מצבות של אבנים ובלשון ישמעאל דכאן תגארה. ואע"פ שאנו צריכין שיהיה העירוב במקום שיכולין הבעלים ליכנס אליו ולאכלו בבית הפרס לכהן מותר מפני שטומאתו ספיקא דרבנן, ואיפשר לו ליכנס על ידי ניפוח. כלומר שיפיח אותו מקום שיהלך עליו, ויחפש אותו כדי שלא יהיה בו עצם כשעורה, וכשמנפח אדם לפני רגליו אם יש שם עצם גדול הוא נראה מאיליו ועצם קטן נדחה מפני נפיחה, ואח"כ יכנס, או שיכנס במגדל הפורח. ר' יהודה אומ' אפי' בבית הקברות, מותר להניח עירובו של כהן. מפני שהוא יכול לחוץ ולאכל, פי' לחוץ, לעשות מחיצה. כגון שיכנס בשדה או תיבה או מגדל או מגדל הפורח באויר ויאכל. ותנן בסוף טהרות [אהלות פי"ח מ"ו] המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן, כלומר שאינו יכול לנדנדן בהלוכו — טהור.
<h2>דף מה.</h2>
אמ' רבינו הרב מתניתין דקתאני [עירובין ס' ע"ב] מה שנשכ' ברוח שהניח שם עירו' הוא מפסידו, מהרוח שכנגדה, שאין אותו העירוב אלא העתקה ממדת האלפים שיש לו ברוח שכנגדה, ובתחומין בלבד הוא שמפסיד, אבל בעיר לא הפסיד כלום כשכלתה (כשכלתה) מידת האלפים אמה של תחום שכנגד המדינה בסוף העיר, שנמצאת העיר מובלעת בתחום. דאמ' רב אידי אמ' ר' יהושע בן לוי היה מודד ובא, פיר' מי שהניח עירובו למזרח העיר בסוף אלף אמה, שנמצא מקום שביתתו הוא מקום עירובו, ולמחר היה מודד ובא ממקום עירובו כנגד העיר אלפים פסיעות בינוניות לרוח מערב, וכלתה מידת האלפים שלו בחצי העיר, אין לו אלא חצי העיר. שהגיעה אליו מידתו, שאין לו להלך אלא אלף אמה שממקום עירובו לעיר, ואלף אחרים בתוך העיר, שמקום עירובו הוא ביתו שקנה בו שביתה, לא המדינה, שהרי עקר שביתתו מהמדינה. והניחה במקום עירובו. ואע"פ שחזר אחר שהניח את העירוב ולן במדינה בליל שבת. למחר יוצא הוא מהמדינה אפי' היתה כנינוה, והולך עד מקום עירובו שהניח במזרח המדינה בסוף אלף אמה, והולך ממנו לרוח מזרח אלפים אמה. וכשרוצה לחזור למקום עירובו להלך לרוח מערב אינו יכול להלך כי אם האלף אמה שבינו ובין העיר ממקום עירובו ואלף אמה אחרים בתוך המדינה, ולמקום שכלתה לו מדתו אפי' אמה אחת אינו יכול לעבור משם והלאה. כלתה מדת האלף שיש לו בתוך העיר, בסוף העיר, כגון שלא היה ברוחב אלף אמה אלא פחות, אפי' פחות אמה אחת, שנמצאת העיר מובלעת בתוך מידת האלפים שיש לו לרוח מערב, נעשת כל העיר כלה כארבע אמות, ויש לו להלך חוצה תשע מאות וששה ותשעים אמה תשלום האלפים, לפי' אם הניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו הפסיד את עיר כלה, לפי שנמצא מהלך מהעיר לעירובו שברוח מזרח אלפים, וממקום עירובו והלאה אלפים, ואין לו להלך במדינה אפי' אמה אחת שהאלפים שהיו לו ברוח מערב העתיק אותם כלם לרוח מזרח, וכולהו רבוא' שהם הגאונ' שאחר התלמוד. פסקו דהכין היא הלכתא ואע"ג דאמ' רב אידי אין אילו אלא דברי נביאות, כלומר אין דברים אלו שאמ' ר' יהושע בן לוי אלא כדברים שאומ' הנביא מפי הגבורה שאינו צריך ליתן טעם לדבריו, ור' יהושע כמו כן אמ' דברים שאין להם טעם. דמשמע דליתה להא דר' יהושע, לא איכפת לן בהא דרב אידי דרבא דייק להא מילתא ממתניתין ואמ' תרויהו תנינהו, רישא דמתניתין במודד וכלתה מדתו חוץ לעיר שקנה לו כל העיר כארבע אמות, וסיפא במי שהיה בעיר והניח את עירובו בעיר אחרת שנחשוב לו כל העיר כארבע אמות.
